צילום:איליה קורשנוב, תיכון המושבה זכרון יעקב. התמונה צולמה במסגרת פעילות "גן בחורש" – תלמידי תיכון המושבה מלווים את ילדי גן השיטה ביום שלם של שהייה בטבע. צילמתי את התמונה הזו כי אני אהבתי שהילדים ישבו במעגל יחד עם המדריכים (תלמידי תיכון המושבה), הסייעת והגננת . מצאתי זווית בה אני יכול לצלם את כולם יושבים אוכלים ומדברים אחד עם השני. התמונה מעניינת בעיני כי היא מראה איך ילדים קטנים יכולים להסתדר עם נערים בגיל שלנו.

צילום:ענבר גרנות, תיכון המושבה זכרון יעקב. התמונה צולמה בשטח הפתוח של רמת הנדיב באוקטובר 2017 התמונה הזו מאוד משמעותית בעיניי, היא מראה את החופש שאני מרגישה בטבע. כל יום שישי לבוא להתנדבות ברמת הנדיב ולראות קצת ירוק בעיניים, לגוון מאווירה, של בית ספר ומבחנים ובית ופשוט לראות קצת ירוק וטבע. זה פשוט מראה צד אחר של העולם שלי שאליו אני נחשפת כל יום שישי בבוקר.

צילום:סתיו דויטש, תיכון המושבה זכרון יעקב. בתמונה רואים חצי שמש המשתקפת במים ומאירה את הים במין אור יפיפה. המים נראים רגועים ונותנים תחושה של שלווה. על אי קטן רואים שני דייגים ובאופק רואים ספינה. הים כל פעם מהפנט אותי מחדש, אין לו סוף ותמיד מסקרן לדעת מה יש שם מעבר. אני אוהבת את הים מאוד.

צילום:תמר הראלי, תיכון אורט בנימינה. תמונה זו צולמה בשדות המושבה שלי – גבעת עדה. בתמונה מוצגת רשת שלוכדת שיח של פרחים. הרשת בתמונה מייצגת את ידי האדם שמזהמות, הורסות ו'לוכדות' את הטבע, ומפריעות לו להתקיים בטבעיות כפי שאמור להיות. גבעת עדה הינה מושבה כפרית מלאה בשדות, הצמחייה והטבע מציצים מכל עבר. לצרכים חקלאיים משתמשים ברשתות לשיפור הצמיחה של הגידולים אך רשתות אלה נזרקות בתום השימוש ולעיתים עפות ברוח ומזהמות ופוגעות בסביבה. כמו כן, השימוש בריסוס רעיל של השדות מפר את המאזן הטבעי של האדמה ומגדיל את טביעת הרגל האקולוגית שלנו. שאריות מן הריסוס הרעיל של הפירות והירקות נשאר עליהם ופוגע בבריאות של בני האדם שאוכלים אותם, כך גם הרשתות המושלכות מזהמות ופוגעות בסביבת חיינו לטווח הארוך.

צילום:שלי כרמון,תיכון אורט בנימינה. התמונה צולמה בבנימינה, באזור השדות והחורשה שליד קניון "של". בתמונה מוצגות החממות הנטושות שפעם היו פעילות בשדות, אך כיום עזובות ושבורות. למרות שיש צמחייה מתחת לברזלים של החממה, קל להבין שמדובר בעשבים ולא בגידול חקלאי מאורגן. תמונה זו מבטאת כישלון מצד הקיימות. החקלאות היא ענף כלכלי גוסס, והחממות השבורות הן ביטוי לנטישת המקצוע במדינתנו. המשפחה שלי חקלאית מאז שנות הארבעים המוקדמות ונשארה בתחום הזה רק באופן חלקי. במקביל בני המשפחה עוסקים בעבודות אחרות שמפרנסות יותר, בעוד שהמשק המשפחתי, שאומנם מצליח, נשאר כעיסוק שני. בכל זאת זה עצוב לי לראות את המצב של החממות האלו, במקום כל כך קרוב לבית, בעוד שלא יותר מחמישים מטרים משם קיים פארק של דשא סינטטי.

צילום:שחר ציוני, תיכון אורט בנימינה. תמונה זו צולמה בשדה ליד הבית שלי, כמה ימים לאחר שנחרש. בתמונה רואים את השדה החרוש, העצים, הארובות ועמודי החשמל המעידים על הישוב השוכן מאחוריהם, הנמצאים כחלק בלתי נפרד מהנוף. עשן הארובות מתמזג עם התמונה ומוסיף לנוף המרגיע של השקיעה. הפיח הנפלט מהארובות הופך לחלק מהנוף, כאילו התחפש לענן. בנקודה זו אפשר לראות מפגש בין שני משאבים: אחד- המייצר חשמל באופן מלאכותי, והשני- משאב השמש, המחמם ועוטף אותנו בצורה טבעית. השימוש בארובות, בפחם, הפך לצערי לחלק בלתי נפרד מייצור האנרגיה, עד שהתמזג לגמרי עם הנוף. שריפת הפחם מזהמת מאוד את הסביבה ומוסיפה להתחממות הגלובלית. רוב תהליך יצור החשמל בתחנה הוא מפחם מיובא שעצם היבוא שלו מזהם את הסביבה. כאשר הפחם מגיע לתחנה, הוא נשרף ומשחרר לאוויר גזים כמו דו תחמוצת הפחמן ואדי מים (שאינם נחשבים למזהמים) אך בנוסף להם נפלטים גם תרכובות גופרית, חנקן אפר ושרידי מתכות מזהמות ומסוכנות לסביבה.

צילום:עפרי טור, תיכון אורט בנימינה. ניהול סביבתי הינו חלק משמירה על מערכת אקולוגית. כחלק מכך נעשה ניסיון לגרום לאנשים לנהל את הצריכה שלהם בכדי לשמור על סביבה בריאה. בתמונה אני רואה את הרצון של אנשים למחזר מתוך הבנה שהמחזור יתרום לשמירה על סביבה בריאה. כשפינת המחזור נראית כמו פח אשפה היא גורמת לכך שסביבת המחייה תהיה מאד לא נעימה. המיחזורית נמצאת ברחוב שלי ולא יכולתי להתעלם ממצבה. באמצעות התמונה רציתי להראות לאנשים מדוע חשוב לשמור על הסביבה שלנו נקייה.

צילום:עמית פלינט, תיכון אורט בנימינה. תמונה זו צולמה בביתי, הישר מהמרפסת שלי. זה הנוף שמלווה אותי כל יום וכל נשימה, אני חיה אותו מגיל אפס. ניתן לראות בצילום את השדות הגדולים, שורת הברושים, אזורים חקלאים ואוויר נעים. כידוע, מדינת ישראל הינה מדינה קטנה. אנו הורסים את הטבע ובונים עליו, כך שבסוף לא נשאר כלום. את רוב החלל של הצילום תוספת גדר חלודה, אך בין לבין רואים טבע מדהים וירוק. הגדר מכסה ומסתירה אותו. אנו הורסים את הטבע למטרת קיומנו ועתידנו. אך לא שמים לב לכך שעל הדרך אנו חונקים את האוויר שלנו וכורתים חמצן לנשימה. אנחנו שמים לעצמינו רגליים וחושבים שאנו עושים זאת בשביל העתיד שלנו, אבל אנחנו רק הורסים אותו.

צילום:עודד בן מאיר, תיכון אורט בנימינה. היום האדם לא משמר את העולם במצב טוב. יש זיהום אוויר, התחממות גלובלית ועוד. בעיני עדיין יש תקווה והיא - הדור החדש. הדור החדש יכול לתקן את מה שאנחנו לא הצלחנו ולעזור לכדור הארץ לחזור לאיזון שהיה בו לפני שהאדם החל להרוס אותו. אני מאמין שעם החינוך והרצון הנכון הדור החדש, הילדים של היום, יוכלו להשקות ולגדל את עולמנו ולהחזירו לשגשוג. הילדה בתמונה משקה את הפרחים בגלל שאכפת לה מהם, לימדו אותה שצריך להיות אכפת לה. לימדו אותה גם שכדי לדאוג לפרחים, היא צריכה להשקות אותם. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. ללמד את הדור החדש כמה כדור הארץ חשוב, ואיך לשמור על כדור הארץ שלנו. הדור הצעיר הינו תקוותינו האחרונה להצלת כוכב הבית שלנו.

צילום:נועם קידר, תיכון אורט בנימינה. תמונה זו צולמה בשמורת הטבע שמאחורי בית הספר אורט בנימינה. בצילום רואים שני עולמות המתנגשים בשביל. אחד, עם מבנים ובטון, והשני מלא בצמחים ופרחים. ביניהם נמצא שביל המפריד בין העולם הטבעי שיד אדם לא הרסה. לעומת זאת בצדו האחר של השביל קיים עולם של מבני בטון ושבילים מאספלט. בשביל רואים ילדה קטנה, המייצגת את הדור הצעיר והתמים, הדור שעדיין לא הרס את הירוק והטבעי שסביבו בשביל לבנות מבנים גדולים. הילדה מסמלת תקווה, ומחשבה שהדור הבא לא יהרוס את הטבע וישכיל לבנות בצורה שתפגע בצורה מינימלית בטבע הסובב אותנו. בחרתי לצלם את התמונה הזו מכיוון שאני רואה סביבה זו ביומיום שלי, בית הספר הבנוי מבטון נמצא במרכזה של שמורת טבע המלאה צמחים ופרחים יפים, ואני רואה איך שמורת הטבע נעצרת כדי שיהיה מקום לבית הספר.

צילום:נעה ון דר לינדן, תיכון אורט בנימינה. הצילום צולם בשדה מאחורי ביתי. בצילום רואים מערום של צינורות השקיה ברזלים וגפנים אשר נעקרו. בחרתי לצלם את התמונה מכיוון שהעציב אותי המראה של הגפנים הגדולים אשר במשך הקיץ הניבו פרי, בסתיו קישטו את הנוף בצבעי כתום, אדום וצהוב ובאביב התחילו ללבלב ועכשיו הם עקורים ונמצאים לצד הדרך. ככל הנראה הגפנים נעקרו מסיבות כלכליות, שכן לחקלאי הקטן קשה להתמודד עם השינוי בו חברות גדולות שולטות ביצור המזון. אומנם החקלאות מייצרת מפגעים סביבתיים אך גם תורמת לסביבה. נוסף על היותה ספק מזון לאדם ולבעלי החיים היא גם שומרת על שטחים פתוחים, לא בנויים ובכך תורמת לתחומים אקולוגיים חברתיים ותרבותיים. אתגעגע לשדות ולכרמים שמשתקפים מחלון ביתי.

צילום:נועם דהאן, תיכון אורט בנימינה. בתמונה מוצג חוף שונית בקיסריה, בשעות הצהריים. התמונה צולמה מלמטה. בתמונה ניתן לראות שכבת צדפים הנמצאת על החוף וממשיכה עד ארובות חדרה, אותם ניתן לראות בהמשך התמונה. בחרתי לצלם תמונה זו מכיוון שרציתי לתת טעימה קטנה מהחוויה שלי של כל שבת בבוקר. בתמונה ניתן לראות את הניגודיות בין השלווה של החוף השקט והרגוע לבין ארובות חדרה שפולטות חומרים מזהמים לים. אם מסתכלים מקרוב, ניתן לראות עשן שיוצא מן הארובה ומזהם את הסביבה. אפשר לראות את המפגש שבין האדם לטבע, ועד כמה האיזון של הטבע רגיש כך שביכולתנו להפר איזון זה.

צילום:נועה כרמל, תיכון אורט בנימינה. בתמונה ניתן לראות קקטוס, צבר, שצילמתי בבנימינה בשדות שמאחורי ביתי. הצבר, הקקטוס הקוצני, הוא סמל ישראלי. שמו מתאר את תכונתו לצבור מים. בעבר היה הצבר מסימני ההיכר של תרבות החקלאות הערבית ומשם עשה את דרכו במהירות לציונות הישראלית. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, הצבר היה כינויו של יליד גאה של הארץ, בניגוד למי שעלה אליה מהגולה. הצמח הקוצני, יכול לשרוד בשטח שנים רבות לאחר שהאדם נטש אותו. אני חושבת שאנחנו, בתור בני אדם, בתור ישראלים, צריכים ללמוד מתכונותיו של הצבר, להיות כמוהו. לדעת איך להשתרש באדמה בכל מחיר ולהיות נאמנים לארצנו, להיות קשוחים כשצריך אך מצד שני שיהיה לנו את הצד הרך יותר והמתוק כמו פירותיו. בזכות התכונות הללו הצבר הפך לסמל ילידי הארץ, לסמל שמייצג אותנו. כיום, ישראלים רבים מנסים לברוח מהארץ בכדי לבנות להם ״חיים מושלמים״ בחו״ל, אך אינם מבינים מה הם מפסידים. אנחנו מדינה חזקה, תומכת ואוהבת ולמרות הטראומות והפוגרומים, השתקמנו והקמנו מדינה. כולנו כאן למען כולם ואין אף מדינה אחרת כמו שלנו.

צילום:נועה אלפרט, תיכון אורט בנימינה. בתמונה מוצגות שתי נעליים, שתי הנעליים מאותה חברה, אותו סוג, אותו הצבע, ואפילו אותם השרוכים. אבל, אף על פי כן יש הבדל בניהן, האחת ישנה ואילו השנייה חדשה. הנעליים מוצגות על מצע של עלים ירוקים. בתמונה רציתי להדגיש את עניין ה"חדש – ישן" ותרבות הצריכה שנוגעת לכולנו. שתי הנעליים מסמלות את תרבות הצריכה, הישן מול החדש, והעלים הרמוסים שעליהם דרכנו מסמלים את ההרס והחורבן של הטבע ושל מה שסביבנו. תרבות הצריכה היא נושא רחב שכל אדם יכול להתחבר אליו. הוא מתקשר לכל מה שאנחנו אוכלים, שותים, לובשים, ובקצור קונים (צרכנות). אני בטוחה שלא פעם ולא פעמים קניתם משהו ולאחר תקופה, או כאשר נשחק מעט רצתם לחנות לקנות מיד חדש. וזוהי תרבות הצריכה. הבעיה היא שהרבה פעמים אנחנו לאו דווקא "צריכים", ועל זה אני רוצה לשים דגש בתמונה... מתופעה זו נובעת בעיה שהיא הפרת האיזון האקולוגי וההרס שאני, אנחנו עושים בכוונה וגם לא. כאשר אנו קונים יותר ממה שאנחנו צריכים, אנו מזהמים ומגדילים את טביעת הרגל האקולוגית שלנו על הסביבה ומשאירים חותם של הרס בלתי הפיך. הבעיה בתופעה זו שהיא כבר חלק מאתנו... בתמונה אני מנסה להעביר את ההבנה שעלינו לשקול מה אנו קונים ולהסב תשומת לב גם לדברים היום יומיים והקטנים. עלינו למחזר ולהפנים שיש לחשוב על סביבת החיים שלנו, של כולנו משמע- גם על הטבע והחוץ. ובעיקר לשים

צילום:נאוה אפריאט, תיכון אורט בנימינה. נקודת המבט של הצילום היא מתוך מבנה קופסתי, מסוגר, אשר נותן הרגשה של ריחוק, בידוד, והתרחקות מהעולם שסביב. בקושי ניתן לראות את הסביבה דרך הגדר העבה, אבל בתוך כל זה יש חלון למציאות, דרך החוצה מתוך הריחוק והעיוורון. התמונה מנסה להמחיש באופן בלתי ישיר את המציאות שבה האנושות נמצאת היום. אנחנו כלואים בתוך הגדרות שבנינו לעצמנו. בגלל שאנחנו לא מוכנים להסתכל מסביב ולראות את המציאות העגומה כמו שהיא, אנחנו בוחרים להסתתר, להכחיש, בונים לעצמנו עולם שבו הכל בסדר, בו העולם מסביבנו הוא לא יותר מרקע לא ברור. אנחנו בוחרים להיות עיוורים למעשים שלנו, לצריכת יתר של משאבי כדור הארץ, לשימוש הרב והלא חיוני שלנו בחשמל, החוסר מוכנות שלנו לשנות את ההרגלים שלנו כי זה קצת פחות נוח. הסכנות כבר הרבה יותר מקונספירציה בעתיד הרחוק, התוצאות מסביבנו, אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו לא יודעים. מינים שלמים נכחדים, האוויר מתחיל להיות מסוכן לנשימה, עמים שלמים גוועים מרעב בגלל התרבות הבזבזנית שלנו. אז אנחנו בוחרים להתעלם, להמשיך בחיי היומיום שלנו, אנחנו בוחרים להיות עיוורים לסביבה. אבל למרות שהמציאות נראית עגומה עדיין יש תקווה. יש חלון הזדמנויות. לצאת מהקופסא שלנו, וסוף סוף להפנים את המתרחש מסביבנו, מה שקורה כתוצאה מהמעשים שלנו. הבחירה היא שלנו בסופו של דבר: להישאר עיוורים בתוך המבנה המ

צילום:מיכל דנינו, תיכון אורט בנימינה. בצילום ניתן לראות בדלי סיגריות מפוזרים על האדמה וברקע רואים צמחיה ירוקה. מראה שכל אדם רואה ושם לב אליו על בסיס יום יומי אך לא כולם עושים מעשה בעניין. בחרתי בנושא זה מכיוון שזיהום הסביבה הוא נושא שמאוד חשוב לי. צילום זה מתקשר לקיימות בעיני מכיוון שברקע הצילום רואים את הצמחייה הירוקה שהיא עוזרת לנו להמשיך להתקיים ומפיקה לנו חמצן ומצד שני, בקדמת הצילום רואים סיגריות זרוקות, שהן עלולות למנוע מאתנו להתקיים ופוגעות באיכות חיינו. בנוסף, בדלי הסיגריות מזהמים את הסביבה ואת הגינות הציבוריות כאשר אנשים משליכים אותם ברחוב. המסר שלי בצילום הוא לשמור על איכות חיינו ועל הסביבה שלנו. התמונה בוימה וצולמה בגינה שלי. אספתי בדלי סיגריות במשך מספר ימים ופיזרתי בערוגה בחצר בכמה נקודות. בעזרת הפוקוס על הסיגריות הקדמיות נוצרת תחושת המשכיות אינסופית עם הסיגריות מאחור שלא נמצאות בפוקוס.

צילום:מיי פרג, תיכון אורט בנימינה. הרעיון לתמונה התחיל מהרגע בו טעינו בדרך ובמקום לעלות על הכביש הרגיל עלינו על כביש שהוביל אל תוך רחובות פארדיס. בזמן שאמא שלי נהגה הסתכלתי על המבנים והחנויות שהיו בתוך הכפר. הגענו לנקודה שראיתי בה שילוב של ישן עם חדש, של דברים שלא רואים בכל מקום. זוויות הצילום שלי חיזקו את הנושאים האלה. בזוויות ובתאורה יכולתי להדגיש את הרעיון המרכזי של תרבות שונה, של התנהלות חיים אחרת שנמצאת ממש כאן לא רחוק מהבית שלי. התמונה מתחברת לקיימות בגלל הצפיפות שיש בין הבניינים. פעם הכול היה טבע ולא חיו בצפיפות כזאת. כפי שאפשר לראות בתמונה יש שלטים בערבית ועברית שזה מדבר בעיני על החשיבות של רב – תרבותיות.

צילום:מיה גלנסקי, תיכון אורט בנימינה. צילמתי נושא זה מכיוון שאני אוהבת להסתכל על האגם הצמוד לביתי, ואני ומשפחתי נוהגים לטייל לשם וליהנות מהנוף. רוב החודשים בשנה האגם ריק בגלל התקופות היבשות וחוסר הממטרים, ובערך בתקופה זו, לאחר החורף האגם מלא וכחול. תמיד התחברתי לטבע המשתקף מחלוני, ואותו אני רואה בכל יום. האגם, הכרמים, והטרקטור שמרסס את הכרמים. אני מקווה שהאגם יישאר מלא, עבר הרבה זמן מאז שראיתי אותו במצב כל כך טוב. אני חושבת שאם נשמור על הסביבה כולנו נוכל להתעורר בבוקר ולראות את הנוף הזה דרך החלון, והכי חשוב ליהנות ממנו.

צילום:יעל קריב, תיכון אורט בנימינה. בצילום רואים בניינים, עמודי חשמל ופסי רכבת המסמלים את ההתקדמות של בני האדם מבחינה טכנולוגית. מצד שני רואים קצת טבע (שיחים, צמחים ושטח פתוח). הצילום מסמל בעיני את האפשרות להיות מצד אחד מתקדמים מבחינה טכנולוגית, אך מצד שני גם לכבד את הטבע ולשמור עליו.

צילום:לאו גורל, תיכון אורט בנימינה. בתמונה ניתן לראות את שדות בנימינה הירוקים מאחורי ביתי. בכל בוקר אני נהנה לראות שדות אלה בדרכי לבית הספר. תמיד עולה בי המחשבה כיצד התעוררות לנוף כזה משפיעה על היום שלי וכיצד היה משתנה יומי ומצב רוחי אילו במקום השדה הירוק והמרגיע היו בניינים או שטח עם פסולת. לדעתי, איכות הסביבה הינו אחד הנושאים החשובים בעולמנו. אני תוהה כיצד הייתי מרגיש אם היו בונים בניינים ופארקים במקום השדה הזה, אותו אני רגיל לראות במשך חיי בוקר אחר בוקר.

צילום:יסמין גידור, תיכון אורט בנימינה. בצילום ניתן לראות את חלקה העליון של חממה, אחת מיני רבות הנמצאות באזור מגוריי - גבעת עדה. לפי דעתי חממה היא ייצוג של כל שלושת עקרונות הקיימות - כלכלה, חברה וסביבה. חממות הן בעצם סיפוח עיקרון הטבע לטובת עיקרון הכלכלה. גידול טבע בבקרה לטובת פרנסה. גבעת עדה מוקפת בחממות, דבר המעיד על האוכלוסייה שלה ועל תעסוקת האנשים בקהילה - חקלאים. החקלאות בגבעת עדה יוצרת מפגש חברתי בין אנשים כיוון שבכל יום שישי מתקיים שוק איכרים גדול שבו נפגשים אנשים מכל הגילאים. שם החקלאים מוכרים את היבול שאותו הם מגדלים. הצילום מנסה להעביר את ההרמוניה שנוצרת מן החממות - מפגש חברתי, פרנסה, נוף וטבע.

צילום:יונתן מירב, תיכון אורט בנימינה. צילום זה צולם בהסעה בדרך לבית ספר מהגשר שלפני בנימינה. ראיתי שהאדים שיוצאים מהארובה מתחברים עם הענן וחשבתי שזה נראה מאוד מעניין. כשעלינו על הגשר (מיקום שהביא לי תמונה נקייה יותר) צילמתי כמה תמונות ברצף. את הקומפוזיציה לא ערכתי בשום דרך (צילום תיעודי). השלט מסמל את בחירת הדרך ה"עולמית" מבחינת זיהום כדור הארץ ושמירה עליו. אנו יכולים לבחור ללכת בכיוון של שמירה על כדור הארץ - הפוך מהזיהום (לכן פיזית השלט מנוגד לארובה ומכוון לעלייה), או בדרך לכיוון הארובה וזיהום האוויר (שנמצא גם פיזית בירידה), דרך שאנו הולכים בה לצערי במציאות.

צילום:יובל שטרית, תיכון אורט בנימינה. תמונה זו צולמה במהלך משחק כדורגל. חברה טובה שלי אוהדת את מכבי חיפה, הצטרפתי אליה לצפייה במשחק. בתמונה אפשר לראות אנשים שבאו לעודד, ובנוסף אפשר לראות רימון גז שאחד האנשים בקהל זרק אל מגרש הכדורגל במהלך המשחק. בעקבות השלכת הרימון הופסק המשחק לכמה דקות, האוהדים פונו מהיציע. כולם חזרו חזרה רק לאחר שהגז התפזר. שלושה מהנוכחים נפגעו משאיפת גז ומצריבה בעיניים. הגז שנזרק פגע בסביבה ובאנשים שבאו לצפות במשחק. זאת לא הפעם הראשונה שזורקים רימון גז במקומות ציבוריים כאלה.

צילום:יואב בושמיץ, תיכון אורט בנימינה. תמונה זו צולמה בכרכור ליד האלון הבודד. בתמונה רואים שביל עפר ובו שני עקבות, האחת טבעית והשנייה מלאכותית. המים יצרו תעלה ורכב השאיר סימנים בחול. בנוסף אפשר גם לראות שהעקבה הטבעית עמוקה וחזקה הרבה יותר מהעקבה המלאכותית. כמטפורה לכך הטבע תמיד היה ותמיד יהיה חזק ומשמעותי יותר מהטכנולוגיה של בני האדם חדישה ככל שתהיה.

צילום:אלה כספי, תיכון אורט בנימינה. צילום טבע פרוע ובו גינה אחורית וגידור של בית שכן. הצילום צולם בחצר האחורית של ביתי בבנימינה. בצילום יש חתיכת חצר שבה רואים שלושה עצי ברוש, עץ טרופי שניראה כמו דקל בצד הימני, עץ חרוב מציץ מצד ימין ומאחורה עצים לא מזוהים. מקדימה אפשר לראות חרציות וחובזות ובצד שמאל שיח פרחים. בצד ימין מופיעה גדר הבנויה מבטון ומעליה יש הגבהה של גדר הבנויה מעץ ובמבוקים. החומה מסתיימת בבית עץ קטן. בית העץ בנוי בצורה מקצועית, כנראה על ידי נגר. אפשר לראות בצילום את החצר "המגודרת" שהאדם בנה לעומת החצר "הפראית" שהטבע יצר. החומה חשופה בבטון גלוי ללא צבע. החצר של הבית הסמוך בנויה מחומרים שאינם טבעיים וחלקם הגיעו באנייה לישראל (במבוק לדוגמא). בחצר השנייה הקיים הוא מקומי שנשתל לפני שנים רבות, או צמח בכוחות עצמו. בעיני עדיף לאפשר לחרציות לפרוח מאשר לשתול עץ טרופי שצריך להשקות בהרבה מים ופחות מתאים לאקלים הישראלי.

צילום:איתי ליסאי, תיכון אורט בנימינה. בצילום בחרתי להתמקד בקשתות ובמעגלים של גזע העץ. הם מזכירים טביעת האצבע של האדם ונוצר קשר מעניין בין השניים. ההקבלה מדגישה את הקשר הישיר שבין האדם לטבע, בנוסף טביעת האצבע מסמלת את "טביעת האצבע" שהאדם משאיר על הטבע כמו חותם בכל מקום שהוא מגיע אליו. הבעיה היא שלרוב טביעת האצבע של בני האדם מתבטאת באופן שלילי. בהשלכת פסולת ,בניית בניינים, כריתת יערות ועוד הרבה פעולות אחרות. לדעתי טביעת האצבע של האדם צריכה להתבטא באופן חיובי, שתורם גם לטבע וגם לנו, או לכל הפחות משהו שלא מזיק לטבע.

צילום:אורי מידן, תיכון אורט בנימינה. צילום זה צולם ביער המאכל בבנימינה. יער מאכל הוא חלק מענף החלאות העירונית וממאמץ קהילתי ליצירת חקלאות בת קיימא שמשלבת שיקום אקולוגי בעיר ויוצרת מרחב קהילתי שמספק צרכים אנושיים למען תועלת האדם. זוהי שיטת גידול אוכל מבוססת צמחים אשר המערכת הטבעית שלה מתקיימת באופן עצמאי לחלוטין, כמו שימוש ואגירה של מים, טיוב אדמה ויצירת אוויר נקי המהווה מקום לאין ספור חיים. יער המאכל של בנימינה כמו רוב יערות המאכל נמצא בשטח עירוני וגדלים בו פירות, שיחים, עשבי תיבול וירקות שמספקים תועלת ישירה לבני האדם. קיימות בשבילי זה האופן שבו האדם משתמש בסביבה ובטבע בצורה הכי אקולוגית ולא פוגענית בעזרת שיתוף הקהילה. לדעתי יערות המאכל הם הדוגמא הטובה ביותר של קיימות - מערכת חקלאות בת קיימא שנבנית בעזרת הקהילה וגם תורמת לטווח הארוך בחזרה אל הקהילה בכך שמניבה מזון וחמצן.

צילום:אורי שפירא, תיכון אורט בנימינה. הצילום צולם בחורשה בבנימינה לאחר שכרתו שלושת רבעי ממנה בשביל לבנות שכונה חדשה לפני חודשיים. בתמונה אפשר לראות את העץ הבודד מאחור שמייצג את המצב של החורשה אחרי הכריתה וגם את המצב שמתחיל להיווצר בעולם כשאנחנו כורתים את העצים והורסים את הטבע. כמו כן, ניתן לראות את הסברס הפגוע המסמל את החברה הישראלית ואיך אנחנו פוגעים בעצמנו.

צילום:דנה זבזינסקי, תיכון אורט בנימינה. בצילום ניתן לראות את הכלבה שלי, קשורה לרצועה באמצע שדה ענק שבקצהו ישנם בניינים ועמודי חשמל .את התמונה צילמתי בשעות הערב בבנימינה. עד לא מזמן, באזור בו נמצאת קבוצת הבניינים מאור עקיבא היתה חורשה גדולה מלאת עצים אך לאחרונה נבנתה בו שכונה בשם ״מבואות קיסריה״. באופק ניתן לראות את הים בשעת שקיעה, השמיים ורודים, אך כנגד ישנם צבעים נוספים המעידים על זיהום אוויר המגיע מהעיר . הצילום משקף בעיני את הניגודיות הרבה בין הטבע, הצמחייה והנוף - יופי שמשרה תחושה של שלווה וחופש, ובין ״יד האדם״ - בניינים, שכונות, עמודי חשמל. כשאני רואה את הנוף ששונה על ידי האדם יש בי געגוע למה שהיה קודם.

צילום:איה אילון, תיכון אורט בנימינה. בתמונה שלי ניתן לראות שני צילומים שחיברתי יחד לתמונה אחת. בתמונה אחת ניתן לראות את אח שלי יונתן, בן 12 משחק במשחק כדורגל נגד באקה אל ג'רביה. במשחק זה הוא ניצח 3-1 והיה מאושר בטירוף. בתמונה השנייה ניתן לראות שיטפון המצולם מרכב. אבא שלי ואני נתקענו בתוך הבוץ עם המכונית למשך שלוש שעות וזכינו לראות מראה מדהים של שיטפון בגשם. זו הייתה חוויה מצחיקה ומעט מפחידה, אבל מה שראינו היה שווה את זה. שני אירועים אלה התרחשו באותו היום. חיברתי בין שני הצילומים מאחר ובשניהם משך את תשומת ליבי הירוק הבוהק של הדשא. מבחינה אישית, בחרתי לחבר בין התמונות כי למרות שאבא שלי ואני נתקענו זכינו לראות מראה מדהים. אחי סיפר לי שזה משחק שהם ניצחו בו לאחר כמה הפסדים ברצף. זה גרם לי לחשוב על כך שבכל רע יש טוב. בנוסף, בתמונה אחת רואים את הטבע, ובתמונה אחרת את יד האדם. אני חושבת שחשוב שהאדם ישמור על הטבע ויזכור את החיבור שלו אליו.